יום שבת, 20 בפברואר 2016

שניים במחיר של אחד : תלכיד ופיראן, והחורף ? הוא חיכה לו בצד.

אסכולות, מהקצה אל הקצה 2015-16 טיול 3, נחלים תלכיד ופיראן, מדריך עטר זהבי



כביש 90 הידוע ורב ההפתעות, התפרסם לאחרונה בזכות הסדרה הטלוויזיונית של מודי בראון שתר לאורכו ופגש אנשים, פינות ותמונות שנראו לי כעולם רחוק, גאוגרפית והיסטורית.  איני יכול לספור את הפעמים שנסעתי בו, בחלקיו השונים, הצפוני, המרכזי או הדרומי, הבטתי כלפי מערב, אל הנוף הגבעי או ההררי הנשקף מחלון המכונית, מהרי הגליל העליון בצפון, רמת יששכר, הגלבוע, הרי יהודה, הערבה והרי אילת בואך שעריה של עיר הנמל והנופש הדרומית.  לא פעם עוררו בי פתחי הוואדיות הנושקים לכביש, עיתים בדלתא רחבה ועיתים בקניון מצוקי,  את הסקרנות והתהייה לאן זה מוביל ? איזה הפתעות מחכות מעבר לעיקול הבלתי נראה ?    ברבות השנים והטיולים זכיתי לחוות ברגלי, בעיני ובשאר חושי, אחדים מאותם וואדיות מסקרנים, וככל שעלה המספר כן גדלה ההנאה. אמנם רבים הנחלים שיש דמיון ביניהם, יאמרו המזלזלים : "ראית אחד, ראית את כולם", אך לא כך הדבר. איני מדבר על השוני שבין נחלי הגליל העליון והמערבי צפופי הצמחיה וחשוכי האפיק לבין אחיהם הדרומיים שוכני הנגב המצוקיים והעירומים-כמעט מצמחיה חלק ניכר מהשנה, שהרי אין אלה כאלה.  מדבר אני על שני נחלים מאותו פלח-פלך עצמו, שאין האחד דומה לשכנו, והגיוון הקליידוסקופי והבלתי נגמר שיחזה בו המטייל, יש בו משום הנאה שאינך יכול לבטאה במילים או בתמונות.


כל ההקדמה הזאת תקפה שבעתיים, ככל שהדבר נוגע לי, לאיזור שמיריחו וצפונה, העוג'ה, פרעה והג'יפטליק, שם המצוק נושק ממש לכביש, ופתחי הוואדיות נפערים קרוב-קרוב, מאיימים ומפתים, מזמינים, מסקרנים, אך מעוררי חשש, והנה חלפנו בדהרה צפונה, וכל התהיות דועכות עד לפעם הבאה.    לא הפעם :  שניים מאלה עומדים לאבד את סימני השאלה שלהם ולספק לנו תשובות. מהנות דווקא...
הירושלמיות ואנוכי פוגשים את החבורה ואת האוטובוס המאובטח והמשוריין ב"מפגש הבקעה", יחד עם איתי המלווה, אלי הנהג, דניאל החובש ועטר זהבי המדריך, קפה ולדרך.
שועטים צפונה בכביש 90 ובצומת מחולה פונים חדות שמאלה ודרומה לכביש 578, חולפים על פני הישובים רותם ומשכיות ופונים שמאלה ולמעלה ע"י מחנה פלס, יורדים מהאוטובוס ומתארגנים לתחילת הליכה, בקצהו של מעלה שי ובכניסה לשמורת אום זוקא. 



כמה  מילים מפי עטר על הצפוי לנו במשך היום, תצפית פנורמית, סקירה גיאוגרפית וגיאולוגית ומתחילים לגלוש במורד המעלה הנ"ל. כבר בתחילת ההליכה אנחנו מגלים את משמעות הביטוי "ספר המדבר", שכאן הוא יותר ספר מאשר מדבר :  פלומה ירוקה מכל עבר, רתמים לבני פרחים, כלכים בירוק עז ששרביטי פרחיהם מתנוססים אל על, חלקם כבר פורחים ורובם במצב של או טו טו, פה ושם כלניות וככל שיורדים בקו גובה מתגלים גם עיריות וצבעונים, וזה עוד לא הכל.




פונים ימינה מהכביש המצ'וקמק משהו, עצירה קצרה והסבר על שי וייסמן שעל שמו נקרא הכביש שבו זה עתה ירדנו, ויורדים במתינות לכיוון אפיקו של נחל תלכיד. בדרך עוצרים על יד מטחנת בורגול רומאית, על פי ההשערה, ששימשה את הכוחות הלוחמים בעת שלטונה של רומי בארץ, ולאחר מכן במחנה לוגיסטי רומי ששימש את אותם כובשים דאז.  שתי העצירות מנוצלות להסבר היסטורי על תקופת מרד בר כוכבא ואנו נוכחים פעם נוספת בעובדה שמחלוקות פוליטיות לא הומצאו בדורנו.





במפגש הנחלים תלכיד ופיראן נכנסים לערוצו של התלכיד וגולשים בו מזרחה, כשערוצו הולך ונהיה מבולדר יותר ויותר, פה ושם גבונים קטנים, שיחי אוג, חלקם עם פרי, רקפות, לשון הפר ועוד קישוטי טבע משובבי עין.








עצירה למנוחה קצרה בנקודת תצפית על בקעת הירדן ועל הע'ור הירדני המשובץ בחממות מלוא העין, עוד מילים על גאוגרפיה, גאולוגיה, אקלים והקשר ביניהם ובינם לתהליכים היסטוריים, וממשיכים לדבר האמיתי :  החלק הקניוני והיותר אתגרי של מיודענו התלכידי. 







ואכן, הנ"ל מספק לנו אתגרים בשפע, ואנחנו נעזרים ביתדות, בחברים ובכל חלקי הגוף כדי לשרוד את הארוע. תוך כדי כך אנחנו פוגשים משפחה נחמדה משדמות מחולה שמבלה את השעות שבטרם כניסת השבת בטיול במורד הנחל. אמא, אבא וארבעה בנים שהגדול שבהם בן תשע וחצי והקטן בן שנה וחצי כמדומני, במנשא על גבו של האב. אין ספק שזה עדיף על היצמדות למסכי הפייסבוק והוואטסאפ.  כל הכבוד !







בשלב מסויים כשהמפלים והבולדרים מגיעים לדרגה שאינה מאפשרת להמשיך באפיק, אנו יוצאים ממנו אל הגדה הדרומית של הנחל, כביש 90 כבר נראה קרוב מאד, גולשים עד כמעט אליו ואח"כ צפונה כמה מאות מטרים לחניון מסודר, אם כי לא נקי במיוחד, לארוחת צהריים.








נחנו, אכלנו וקדימה, לכבוש את הפיראןעטר מברר אם יש מי שכוחו כשל ויש ברצונו לחבור לאוטובוס החונה בסמוך.  נו, מצא את מי לשאול. אין ולו פורש אחד.





צועדים במשנה מרץ דרומה לאורך הכביש אל פתחו של  ואדי פיראן. עלייה עם בטן מלאה... נו מילא, הקצב לא רצחני כך שאפשר להתגבר גם על קושי זה, והנוף הירוק, הוואדי הסלעי והיפהפה, מזג האויר האידאלי והרוח הקלילה, משכיחים על נקלה את הקשיים בטיפוס.











לאחר מאמץ אחרון של יציאה מזרחה מאפיקו של הנחל אנחנו מגיעים לתצפית אחרונה על בקעת הירדן הירקרקה, ולאחר מכן גולשים בדרך עפר אל הכביש, משתדלים להזדרז ולהתחרות בשמש המנמיכה לה מאחורינו.








מגיעים לכביש ולמקום המפגש עם האוטובוס שחובר אלינו מייד אחר כך.    מעמיסים את עצמנו ושועטים דרומה למפגש הבקעה
דיווחים טלפוניים מהעורף מודיעים לנו שב"ארץ" מזג האוויר כבר מתחלף לחורפי ואנחנו שולפים את המעילים ומתכוננים.
המאפייה הירושלמית נפרדת מהחבורה וכולם ממריאים לכיוון קבלות השבת שלהם.

תודה לעטר, לאיתי, לאלי ולדניאל,

ותודה לכם על החברה הנעימה שעושה חשק לטייל עוד ועוד ועוד.

להתראות,

אבי

כל התמונות שצילמתי (ויש הרבה, אבל קשה להתאפק...) נמצאות כאן