יום שבת, 28 במאי 2016

השיבה לפקיעין, מערת נטיפין, קצת פחות ירוק אבל יפה לא פחות, עין חותם ונחל כזיב, וההוטה ? לא מצאו 'תה.

"מהקצה אל הקצה", אסכולות, עונת 2015-16, טיול 6, הר פקיעין ונחל כזיב


"כבר היינו פה" מזכיר לי ההיסטוריון  חד הזיכרון רפי רדאי, בעודנו מתנשפים במעלה השביל המוליך מק"ק פקיעין אל פיסגת ההר הנושא אף הוא את שמה של הקריה דנן, אכן כך, אני דולה מזכרוני המעורפל את החנייה ליד "סופר המבצעים",




חציית הכביש המפחידה-משהו, הטיפוס במעלה הנחל במעבה החורש...  הממממ...  אני מפשפש במעמקי הארכיון האינטרנטי הנגיש עתה מאי-פעם ומוצא את מקור הדז'ה ווּ.  אכן היינו פה, באותו מסלול ממש. אמנם אז ב-2012 היה זה בסביבות פורים ואילו עתה אנחנו כבר אחרי ל"ג בעומר בואך שבועות, אבל ההר אותו ההר, גלעד אותו גלעד, אנחנו אותם אנחנו, אם כי ההרכב אינו זהה במאת האחוזים, הירוק קצת מאפיר ומצהיב לקראת הקיץ, אבל המסלול הוא אותו מסלול, כמעט אחד-לאחד מלבד ההוטה. אלא שאת זה נבין בהמשך.  גם המצלמה שלי אינה במיטבה ומרמזת לי כי אולי הגיע עת פרישה (שלה, לא שלי כמובן...).
או קיי, אז קדימה :




עצירה ראשונה במעלה הנחל ("זה השליש הראשון של העלייה האחרונה בטיול" כך גלעד) מנוצלת לסקירת העתיד של היום : מערת הנטיפים, הוטה, עין חותם ונחל כזיב,  וסקירה קצת יותר רחבה של ההיסטוריה של האיזור, פקיעין כמרכז של חיים משותפים שידעו עליות ומורדות, יהודים, דרוזים ומוסלמים, ואף בעיתות קדומות יותר, לצד מירון השכנה, היוותה פקיעין חלק  משמעותי מחיי האיזור ומההתרחשויות ההיסטוריות שלו.  רבי שמעון בר יוחאי, התרשיחאים ונסיונם להשתלט על פקיעין ועוד סיפורים זורמים מפיו של גלעד בסגנונו המוכר והמרתק. אחד הסיפורים מובא כאן למעוניינים :


 והספר "אנשי פקיעין" מוזכר אף הוא.





עצירה נוספת במעלה השביל, קרוב לפיצול המוליך למערה ולהוטה מנוצלת להסבר גיאולוגי וגיאוגרפי, ""הרי מירון", "שבר פקיעין" ותאי שטח נוספים, מתגלגלים בפיו של גלעד בשטף, וגם הבוטניקה אינה חסרה : אחי-רותם ופרחיו הצהובים שעדיין פורח כאן פריחה מאוחרת, מנגנון ההאבקה הייחודי שלו, זלזלת מנוצה ודרדרים סגולי פריחה, אף הם זוכים להתייחסותו של ג.ב.צ, השם ירוממנו וישמרנו.  עוד מרחיב הנ"ל בעניין מערות הנטיפים הרבות שנתגלו ועדיין מתגלות בגליל, גילוי של שרידים כלכוליתיים באחת המערות ועוד.




משאירים את התרמילים בחנייה ומתחילים לפלס את דרכנו בסבך לעבר המערה, גלעד ממנה רוג'ומאים שייסמנו את דרכנו ברוג'ומים קטנים על מנת שלא נאבד בסבך ושייקלו עלינו למצוא את הדרך חזרה.  מגיעים למערה וממתינים בסבלנות לכניסה, איש בתורו, למנהרה הצרה והחלקלקה מעט.  כובעים ומקלות מחכים בחוץ ופנסים נשלפים, והסבלנות משתלמת בסופו של דבר : מערת נטיפים נחמדה מתגלה לנו לאחר מאמץ הירידה ולראייה הצילומים. במציאות זה אפילו יותר יפה.





המשימה הבאה : מציאת ההוטה .   טוב, הפעם זה לא ממש הצליח לנו...   מחכים שעה ארוכה במעבה הסבך, גלעד יוצא לתור את השטח ולחפש את ההוטה האבודה, נאדה. אין הוטה ואין בטיח. טוב, מה לעשות, נסתפק בזיכרון מהפעם הקודמת שהיינו פה, אי-אז במרץ 2012.  ובכלל, מה זה הוטה ? ובכן ההוטה היא בור גדול בסלע שנוצר בתהליך קרסטי של המסת הסלע על ידי המים. הרחבה בעניין נמצאת כאן. גם גלעד מרחיב בעניין, הסברים גאולוגיים ומיתוסים הקשורים בהוטות, חיילים טורקיים המושלכים למעמקי ההוטות, חלילים שנפלו אל ההוטה ונתגלו במעיינות במורד ההר, אוכלוסיית העטלפים המתגוררת בהוטות ועוד.






אבלים וחפויי ראש (נו, לא ממש, קצת מאוכזבים אבל במידה) מפלסים את הדרך חזרה אל חניון התרמילים, משימה לא קלה בתוך הסבך, ללא סימון שבילים ורוג'ומים קצת מחופפים, אבל בסוף מגיעים, מעמיסים את התרמילים ומתחילים לגלוש מהר פקיעין לכיוון נחל כזיב. בדרך יורדים בטרסות המעידות על קיומה בעבר של חקלאות, גם בסביבה טרשית ושופעת אבנים שכזאת.


מגיעים לעין חותם שעדיין מהווה מוקד משיכה לנוער הדרוזי מחורפיש, אנחנו לא לבד פה, עוד קבוצה או שתיים נמצאות כאן, המעיין לא השתנה הרבה מהפעם הקודמת שהיינו פה, קצת פחות ירוק בגלל הקירבה לקיץ, והרבה יותר נקי.  גלעד מרחיב הפעם על הר סבלאן (הוא זבולון ) הקדוש-נזיר הדרוזי מעשיו, ניסיו, והמקומות הקרויים על שמו,  מתעכב על עניין החורש המתעבה בגלל מיעוט עדרי הצאן והנסיון להביא יחמורים כדי שידללו מעט את החורש.





ממשיכים באפיקו של נחל כזיב, תחילה מערבה ואחר צפונה לכיוון גשר אלקוש. בנחל אין זרימה כמעט בכלל, אבל עדיין בריכות ירקרקות פה ושם מרמזות על כך שגם השנה היה כאן חורף, אם כי לא ברוך-גשמים במיוחד.  עצירה נוספת עם סקירה על הפן האקולוגי, הפסקת הזרמת מי הביוב אל הנחל ושיקומו, ענייני זכויות הדרוזים ופיתוח ישוביהם והקשר בין זה לבין ענייני הסביבה, ויאללה, לאוטובוס והביתה.










כל התמונות שצילמתי (באיכות קצת פחות טובה לצערי, המצלמה, המצלמה...) נמצאות כאן .

תודה לאיתי שליווה אותנו ודאג לנו כל העונה, לגלעד שהדרכותיו המצויינות הולכות ומתמעטות אצלנו לאחרונה, לצח החובש ולמשה הנהג, לכם שהייתם פרטנרים סבבה, ולאסכולות, ששרון שחורי היא הפנים שלהם עבורנו, שמאפשרים לנו לתור את הארץ ולהנות מנופיה שנה אחר שנה.
היה כיף, להתראות בשנה הבאה,

שלכם,

אבי
.